לפני כ-20 שנה הגיש איגוד הקרדיולוגים האמריקאי תביעה נגד מפיקי הסדרה ER, סדרת מפתח וככל הנראה הסדרה שסימנה את נקודת הזינוק לז'אנר דרמות הטלוויזיה הרפואיות (למרות שהיו כמה סדרות שהקדימו אותה). אבל ER, ששודרה במשך 15 עונות, בין השנים 1994 ל-2009, ובתרמילה החזיקה 124 מועמדויות לפרס האמי, והזניקה את הקריירה של ג'ורג' קלוני, קבעה את הסטנדרט.
עוד בעניין דומה
הנימוק של הקרדיולוגים לתביעה היה פשוט: אחוזי ההצלחה של הרופאים בסדרה בהצלת המטופלים שלהם היו גבוהים מדי. כוחה של הסדרה המובילה ER היה כה גדול, עד שפיתחה ציפיות לא ריאליות אצל צופיה הרבים. הם האמינו שהרופא שיקבל את פניהם יהיה חתיך, קשוב ויודע כל. הם סברו שבית החולים ייראה יותר כמלון פאר מאשר כמוסד רפואי ובעיקר הם ציפו להפי-אנד, בלי קשר למצבם.
החיים הם לא כאלה, אומר ד"ר יורם קליין, מנהל היחידה לטראומה וכירורגיה קריטית במרכז הרפואי שיבא, תל השומר. "המכנה המשותף לכל הסדרות בז'אנר הזה הוא החתירה להגביר דרמה על חשבון הדיוק המקצועי. דרמה מביאה רייטינג. לכן, הרופאים המוצגים בסדרות האלו יפים מדי, ללא התלבטויות מקצועיות, אחוזי ההצלחה שלהם גבוהים מדי, ההתנהלות באירועים רפואיים לא מדויקת ורבים מהמהלכים לא הגיוניים: תוצאות הבדיקות, למשל, מגיעות מהמעבדה כהרף עין. מתי ראינו את זה קורה בחיים?".
ג'ורג' קלוני ב-ER. הצופים ציפו שהרופא שיקבל את פניהם בבית החולים יהיה חתיך, קשוב ויודע כל. צילום: יח"צ
ד"ר קליין למד רפואה באוניברסיטה העברית והתמחה במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה וב"ג'קסון ממוריאל" במיאמי, ארה"ב. הוא מעיד על עצמו כי כבר בילדותו צפה באדיקות בסדרה המיתולוגית "קווינסי", שגיבורה היה רופא פורנזי בגילומו של ג'ק קלוגמן, שפענח פשעים על סמך ממצאים פתולוגיים. הסדרה שודרה בין 1976 ל-1983. אבל הוא לא רק צופה מיודע – ד"ר קליין גם כיכב כרופא בכיר בעונות הראשונות של סדרת הדוקו-ריאליטי הישראלית המוערכת "המתמחים".
למעשה, אם בוחנים את הדרמות הטלוויזיונית הסובבות סביב מקצוע ספציפי, אפשר לחלק אותן באופן גס לשלוש קטגוריות: ביטחון – כולל צבא, שוטרים, מלחמה בטרור, "פאודה" וכל השאר; דרמות בית משפט לסוגיהן; ודרמות רפואיות.
"נכון", אומר ד"ר קליין, "אבל יש הבדל בין הז'אנרים. הצופה הסביר לא ייתקל בחייו בסיטואציה של חילוץ הרואי של בני ערובה מהג'ונגלים של קולומביה. הוא כנראה גם לא ייקלע לדיון מבריק בבית משפט, שבו הסנגור יחלץ את לקוחו מהכיסא החשמלי בדקה ה-90. לעומת זאת, בתי חולים הוא מכיר. זו חוויה שהוא מכיר היטב. היא הרבה יותר מובנת לו.
"רופאים היו תמיד נושא. בספרות למשל, 'מגילות סן מיקלה' של אלכס מונטה, או 'דוקטור ז'יוואגו' של בוריס פסטרנק – ספרים שהם בבסיס התרבות האנושית, עסקו בדמויות של רופאים. זה תמיד מרתק, זה עוסק בקבלת החלטות דרמטיות וגורליות, בחיים עצמם"
צילום מתוך הסדרה "האוס". צילום הוט/ יח"צ
"לכן, כשהוא רואה את ד"ר האוס מקיים דיון רב אלטרנטיבות רפואיות תוך כדי שהוא יורה צרורות של פאנצ'ים, הצופה מצפה שגם כשהוא יגיע למיון ב'הדסה' – זה מה שיקרה, וזה לא קורה. למעשה, אם רוצים להמשיך את האנלוגיה בין הז'אנרים, הייתי אומר שאנחנו, הרופאים, הרבה יותר דומים לשוטרי מקוף מאשר לסוכני FBI טלוויזיוניים".
"האוס" מעוררת אצל ד"ר קליין אמביוולנטיות מסוימת. "מצד אחד, אהבתי מאוד את דמותו של האוס. ויו לורי, השחקן שגילם אותה, עשה עבודה נהדרת. מצד שני, הסדרה מאוד לא דייקה באירועים הרפואיים. אין קבוצות רופאים שמתקבצות להתייעצויות מהסוג שרואים בסדרה ומתמקדות בפציינט אחד בלבד. איפה כל שאר הפציינטים? גם ההצגה של הרופאים כמין בלשים רפואיים היא לא ריאלית, אם כי לא מזיקה".
את ד"ר האוס הבלתי נשכח ליווינו לאורך שמונה עונות, בין 2008 ל-2012. הסדרה עלתה במקור ברשת פוקס וכמות החומרים שנכתבו עליה ונמצאים ברשת יותר גדולה, כך נדמה, מהסדרה עצמה. לכל אחד יש משהו להגיד עליו. האוס הוא שרלוק הולמס רפואי, שפותר כל תעלומה, כולל כל המנייריזם הנלווים לפרסונה, ואדפטציה מודרנית להתמכרותו של הולמס לאופיום: האוס מכור למשככי כאבים. האמת, קשה להוריד ממנו את העיניים.
"רופאים היו תמיד נושא", קובע ד"ר קליין. "בספרות למשל, 'מגילות סן מיקלה' של אלכס מונטה, או 'דוקטור ז'יוואגו' של בוריס פסטרנק – ספרים שהם בבסיס התרבות האנושית, עסקו בדמויות של רופאים. זה תמיד מרתק, זה עוסק בחיים ומוות, בקבלת החלטות דרמטיות וגורליות, בחיים עצמם".
לא את כל הסדרות אהב ד"ר קליין במידה שווה, אך הוא צפה כמעט בכולן. "האנטומיה של גריי", לדוגמה, שהגיע כבר הזמן שמישהו יגלה למיליוני מעריציה מסביב לעולם, ששמה נלקח מספר בסיסי לרפואה, או "שיקגו הופ".
"סדרות עושות גלוריפיקציה לדמות הרופא ויש בזה גם משהו נחמד. ויש לזה גם פן כלכלי: הצגת בתי החולים כנאבקים על חייו של כל חולה מעלה את מפלס התרומות"
גיבורי "האנטומיה של גריי". צילום: באדיבות YES/ יח"צ
"האנטומיה של גריי", שחזרה באוקטובר האחרון בעונתה ה-19, נחשבת בעיני רבים לספינת הדגל של הז'אנר. הסדרה עלתה לאוויר ב-2005 וגילתה לעולם את סנדרה או, קתרין הייגל ואלן פומפאו. כוחה הגדול במערכות היחסים בין גיבוריה והניסיון לאזן בין קריירה לחיים הפרטיים – תמות אוניברסליות שמדברות אל כל צופה.
"יש לי אנקדוטה על האנטומיה של גריי", אומר ד"ר קליין. "אני מלמד סטודנטים לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ובין היתר יש לי הרצאה על טראומה. במסגרת ההרצאה אני מציג בפני הסטודנטים סוגיה רפואית אזוטרית, ואף פעם איש אינו יודע לפתור אותה. אפילו היתה לי בדיחה קבועה על כך שאף אחד לא יודע את התשובה. יום אחד, כשהצגתי את הבעיה קמה סטודנטית ואמרה, אני יודעת, וענתה נכון. נשמטה לי הלסת. 'איך את יודעת?' שאלתי אותה בתמיהה. 'ראיתי סיטואציה כזאת בדיוק ב'אנטומיה של גריי...', ענתה. לך תבין! אולי בכל זאת יש בסדרות האלו משהו".
התשובה, ככל הנראה, היא שלמפיקי הסדרות הרפואיות אין כוונה לייפות את המציאות או לעוות אותה בכוונה, אלא שהם פועלים במסגרת של מגבלות דרמטיות. לדרמה יש חוקים נוקשים וחייבים להיענות להם אם רוצים לשמור על רמת צפייה, רייטינג גבוה. העניין הוא שתמיד כשיש סתירה בין חוקי הדרמה לבין הדיוק הרפואי – הדיוק הרפואי נופל קורבן.
מהי הסדרה הכי מדויקת, הכי קרובה למציאות בעיניך?
"התשובה קלה – The Nick. זו סדרת רפואית היסטורית, המבוססת על דמותו של אחד מאבות הכירורגיה המודרת בתחילת המאה ה-20. סדרת מופת בעיני".
בעברית קראו לה "הניק" והיא הוקרנה ב-2014-2015. כיכבו בה אנדרה הולנד וקלייב אוון.
אילו סדרות אתה אוהב?
"את אלו שלא לוקחות את עצמן ברצינות, כמו 'סקראבס' לדוגמה, או 'מאש' הוותיקה, שהיא אחד מאבות המזון של הז'אנר." את 'זה הולך לכאוב' לא אהבתי".
ד"ר קליין השתתף, כאמור, בשלוש עונות של "המתמחים", דוקו-ריאליטי רפואי ישראלי. התובנות שלו מהסדרה לא שגרתיות. "כשעושים סדרה כזאת, הולכים על חבל דק, משום שצריך להיזהר מאוד שלא ליפול בפח של האדרה עצמית מוגזמת", הוא אומר. "כשעשינו את הסדרה חשבתי על לאן החברה שלנו הולכת, ועל כך שבעידן הזה הבושה מתה. את התרומה הגדולה ביותר לאובדן הבושה מעלות הרשתות החברתיות, כמובן.
"להערכתי, הרשתות החברתיות ישמידו את האנושות זמן רב לפני שתהפוכות האקלים יעשו את זה. יש קונפליקט בין הדרמה למציאות בסדרה כזו, ולמרות שחוקי הז'אנר דורשים האדרה עצמית – לא להיכנע. אני חושב שב'מתמחים' די הצלחנו בזה".
נוכל לסיים, למרות הביקורת, בנימה חיובית?
"למה לא? הנה, הסדרות עושות גלוריפיקציה לדמות הרופא ויש בזה גם משהו נחמד. כיף להרגיש שאתה שייך למקצוע עילי. אני מרגיש כמו אואן מ'האנטומיה של גריי'. ויש לזה גם פן כלכלי: הצגת בתי החולים כנאבקים על חייו של כל חולה מעלה את מפלס התרומות, וזה חיובי באופן אבסולוטי".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
